יש בי אהבה

May 9, 2019

יולי 1995, אני ואחי בביקור השנתי שלנו בארץ ישראל אצל סבא וסבתא ברעננה. שעת לילה מאוחרת, אנחנו כבר נכנסנו למיטה, מצלצל הטלפון. סבתא קוראת לנו לסלון ומביאה לנו את הטלפון, זה אבא שלכם. תשמעו ילדים, החלטנו שאנחנו חוזרים השנה לארץ. כן כן, זה קורה באמת. אחרי 12 שנה שלהם, 10 שנים שלי, ושנה אחר שנה שאבא אומר "בקיץ הבא נחזור". איזו שמחה וששון. של סבא וסבתא, שלי ושל אחי. קפצנו, צחקנו, היינו מאושרים כל כך. איך לא. עבורנו ישראל היתה ארץ החופש הנצחי. תמיד קיץ. אף פעם אין בית ספר. סבים וסבתות מפנקים, דודים ובני דודים מחבקים. התלהבות והתרגשות תמידית מהמשפחה מאמריקה. בריכה, ים. ארטיקים. קוטג', חביתה. כל שנה אותו כיף. לא ידענו מלחמה, לא ידענו צבא. אי אפשר היה שלא להתרגש. ההורים שלי, שני הייטקיסטים, שנהנו מאוד מרמת החיים שארה"ב נתנה להם, תמיד ידעו שמדובר בחוויה בלבד, ושעל אף הכל, יום יבוא והם יחזרו לארץ. לבית שלהם, למשפחה שלהם. הם דמיינו עתיד טוב יותר, ובאותה תקופה, היתה להם סיבה טובה לכך.

 

חודשיים לאחר מכן כבר התחלתי כיתה ה' בבית ספר יסודי בכפר סבא. בוקר אחד, בחודש נובמבר, החמישי לנובמבר, התעוררתי לגלות את אמא שלי בוכה. על הדרך, גם גיליתי מי הוא ראש הממשלה. אבל, שהוא נרצח. אף פעם לא ראיתי את אמא שלי ככה. אמנם היא מזל סרטן. אמפטית ורגישה. אבל למה היא בוכה כל כך מרצח של איש פוליטי שאינה מכירה אישית. לא לקח לי הרבה. הבנתי. או הו הבנתי. ילדה בת 10, שחשבה שמגיעה לארץ פורחת, ארץ המגשימה חלומות, לא יכלה להיכנס לעניינים חזק יותר. שנים של השתתפות בעצרות, הרתמות בבחירות, ואמונה שלמה של אותה ילדה קטנה, שהחוויה שלה פה לא תוכתם על ידי אותו מאורע. שיש פה ארץ אחרת, מיוחדת, ויפה, ומלאה בכל טוב. שיש פה חום, ואהבה, ומשפחתיות. שיש פה גבורה של עם ששרד שואה, ושל עם שהקים מדינה. שיש פה אינטליגנציה וחוכמה שאין כמוה בעולם. ושיש פה תקווה לשלום ושוויון.

 

פסט פוורוורד יום העצמאות 2019. אחרי בחירות שיש שיגידו שמאכזבות. ועצמאות שרבים יכולים לחלוק עליה. דעתי אינה שונה. כן, אני רווקה, שעובדת בהייטק, וחיה בתל אביב. נמצאת 10 דקות מהים. נהנית בזמני החופשי משיעורי פילאטיס, ריצות בפארק הירקון, שווארמה אצל שי'קה בקונגרס, והפוך שקדים בקסטל. מסתובבת בעולם וגם לא מתנגדת לחווית מגורים בחו"ל. אבל. דעתי אינה שונה. וליתר דיוק, מטרתי אינה שונה. היא רלוונטית לכל אחד ואחת מאיתנו, לא משנה מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. היא האחריות שלנו לכאן ועכשיו. והיא נקראת אהבה. ועליה להוביל אותנו תמיד. כי היא נמצאת בכל מקום. גם בין האפל לנסתר. ובין הבלבול לאסון. כן כן, היא הפתרון. והתקווה? בבקשה שלא נאבד אותה. ❤️

 

 

 

Please reload

Recent Posts

Please reload

Archive

Please reload

Tags

Please reload

 

©2017 by Maya Lieber.